🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
פעמיים בתורה מספרת לנו הפרשה בהרחבה על מציאת שידוך: פעם אחת בפרשת חיי שרה, כשאליעזר עבד אברהם יוצא לחפש שידוך ליצחק; ופעם שנייה בפרשתנו, פרשת ויצע, כשיעקב אבינו יוצא לחפש שידוך לעצמו. וכשמשווים בין שני הסיפורים — עולה פלא גדול.
בפרשת חיי שרה, אליעזר יוצא לחפש שידוך ליצחק — ומה שקורה שם אין להאמין שיכול לקרות על פני האדמה. הוא יוצא מהבית, מיד "קפצה" לו הדרך, מגיע בו ביום, מתפלל תפילה קצרה — ומיד רבקה יוצאת אליו. הוא רואה מיד שהיא בעלת מידות טובות, מציע לה שידוך, מציע להוריה, כולם מסכימים, סוגרים את השידוך, שוברים צלחת — והכל באותו היום ממש! כולל ההורים, כולל הנדוניה, כולל הכול. אין כמעט תיאור בהיסטוריה של שידוך שמתחיל ונגמר ביום אחד, על כל שלביו.
ולעומת זאת, בפרשתנו, פרשת ויצע, קורה בדיוק ההפך — כל מה שיכול להסתבך, מסתבך. יעקב יוצא מביתו, ומגיע לחרן רק אחרי ארבע עשרה שנה, לדעת חז"ל, ששהה בהן בישיבת שם ועבר. בדרך שודדים אותו ומשאירים אותו חסר כול. הוא עובד שבע שנים תמימות בשביל האישה — היכן שמענו בהיסטוריה על אדם שעובד שבע שנים כדי לקבל אישה? ולבסוף, אחרי כל אלה, הוא מקבל בפועל מישהי אחרת לגמרי, ורק אחר כך את זו שביקש.
מה רצתה התורה ללמד אותנו כשסיפרה לנו שני סיפורים כה שונים, מקצה לקצה, על מציאת שידוך?
מבאר הרב בידרמן רעיון נפלא, ומדגיש תחילה שחס ושלום אין הכוונה לפקפק באבותינו הקדושים, אלא ללמוד מן הפרשה מה רצתה התורה ללמדנו דווקא באמצעות ההבדל הזה. אליעזר, שיוצא לחפש שידוך ליצחק, בטוח בדבר אחד: שאין לו שום סיכוי למצוא שידוך בכוחות עצמו. רק על ידי חסדי שמים יוכל להצליח. ולכן, מדגישה התורה, הוא עושה שני דברים: ראשית, הוא מתפלל תפילה ארוכה ומפורטת עוד לפני שהוא פוגש מישהי — "עֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם". ושנית, מיד כשהוא מוצא — הוא מודה לבורא עולם: "וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַה'". ומכאן לומדים יסוד גדול: מודים על בשורה טובה מיד, בו ברגע.
לעומת זאת, בפרשת ויצע, אין אנו מוצאים שיעקב אבינו מתפלל על שידוך כלל. הוא מתפלל על לחם לאכול ובגד ללבוש, אך לא על אישה. מדוע לא התפלל על כך? ייתכן, מפני שכבר "היה סגור" בעיניו: השידוך היה ידוע וקבוע מראש — "הַגְּדֹלָה לַגָּדוֹל וְהַקְּטַנָּה לַקָּטָן", כמו שכולם אמרו. אבל בא הקדוש ברוך הוא ולימד אותו: אתה חושב שיש דבר המובן מאליו? תראה כמה גם דבר שבני אדם רואים כבטוח ומוסכם — אין זה בטוח כלל שכך יהיה. וכך עבר יעקב טלטולים רבים, עד שגם הוא הבין היטב שאישה לאיש היא רק מהקדוש ברוך הוא, ולא דבר מובן מאליו לעולם.
מכאן לומדים הלכה גדולה: הדרך הקלה והבטוחה למציאת הזיווג היא על ידי שני דברים — להתפלל לפני, ולהודות אחרי.
אך יש כאן עוד דבר חשוב מאוד. לא חייבים רק להודות אחרי שקיבלו את הישועה — אפשר גם לקבל על עצמו כבר עתה, מראש, להודות. מובא בחז"ל במסכת תענית ובעוד מקומות, שכאשר אדם מקבל על עצמו לעשות דבר מסוים — לא רק שידוך, אלא כל דבר טוב — הדבר נחשב לו כאילו כבר עשה אותו. וכך רואים אצל יעקב אבינו עצמו: כשהוא מתפלל ואומר "אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי... וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ... וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹקִים" — הוא מקבל על עצמו כבר עכשיו לבוא ולהודות לה' בבית המקדש לעתיד. הוא מתחייב מראש, לפני שקיבל בפועל.
מכאן עצה מעשית לכל מי שממתין למצוא את זיווגו: אפשר כבר עכשיו לקבל על עצמו שבעזרת ה', כשיתקיים "קול חמישי" בחתונתו — הוא ילמד את כל ההלכות הנוגעות לכך, ילמד מה פרטי ההודיה הראויים, יצייר בדמיונו כיצד הוא יודה לקדוש ברוך הוא על הזיווג, ואף יכתוב לעצמו ויסכם באיזה אופן יודה — כך למשל שבכל שבע הברכות יאמרו "מזמור לתודה", מנהג שיש בו עניין גדול. וכל זה — עוד לפני שמצא את זיווגו כלל.
ועל ידי כך, מרגיש האדם עד כמה הכול תלוי בבורא עולם, ויכול לזכות להיות כמו אליעזר, המוצא הכול במהירות ומודה מיד לקדוש ברוך הוא. הודיה כזו — מן הראויות והמפורסמות בכל התורה כולה, שעליה נאמר "יָפֶה שִׂיחָתָן שֶׁל עַבְדֵי אָבוֹת יוֹתֵר מִתּוֹרָתָן שֶׁל בָּנִים" — היא סגולה כתובה בתורה עצמה, עצה טובה ונפלאה לכל מי שזקוק למצוא את זיווגו במהרה.